הורות

הזכות להורות

שאלת אפלייה בעולם העבודה, בוחנת את התאמת דרישות המעסיק עם צרכי התפקיד בפועל. המשוואה יחסית פשוטה: יש התאמה? אין אפלייה.  אין התאמה? ייתכן ומתקיימת אפלייה.

כשמדובר בהורות, תפקיד חשוב, אם לא התפקיד החשוב של חיינו, שמגלם בתוכו זכויות רבות (למשל: לכבוד, לאוטונומיה, להגשמה עצמית, לתכנון המשפחה ועוד) וחובות בצידן (למשל: לספק בטחון, צרכים נפשיים, גופניים והתפתחותיים) ניתן לקיים את אותה משוואה, כדי לבדוק האם דרישות שמציבה המדינה על מי שרוצה להיות הורה רלוונטיות לתפקיד. אם כן- הכל בסדר.

ואם לא?

עמדת המדינה הובעה לאחרונה בבג"ץ שדן בהגדרת "הורים מיועדים" בחוקים המסדירים פונדקאות ואימוץ. שני החוקים מתייחסים ל"איש ואשה שהם בני זוג" או "איש ואשתו יחד". כלומר, "דרישת התפקיד" בהורות, על פי המדינה היא נישואין הטרוסקסואליים.

המדינה הכירה בבעיתיות אך בחרה שלא להרחיב את ההגדרה. אבל ההגדרה כבר התרחבה ממילא.

עניין של ביולוגיה?

הורות כבר אינה רק עניין ביולוגי בין שניים. גבול המערכת הזוגית נפרץ והורות במקרים רבים היא תוצר של מערכות יחסים רבות משתתפים.

תרומת זרע, תרומת ביצית, פונדקאות, אימוץ…האפשרויות רבות ומעלות שאלות של מעמד וזהויות, משפחה, זכויות ודת.

"אין אימוץ אלא ע"י איש ואשתו יחד".

דובר רבות על כך שהחוק ועמדת הממשלה כפי שהוצגה בבג"ץ האחרון, מפלים את הקהילה הגאה שכן היא מבדילה בין זוגות "רגילים" הטרוסקסואליים, לבין זוגות "חריגים" חד מיניים. המדינה טענה שילד מאומץ נושא ממילא כל חייו תחושת חריגות ורצוי להמנע מלהעמיס עליו מטען נוסף.  המילה "חריגות" ביחס להעדפה מינית וההתייחסות למשפחה החד מינית כאל מטען, נוטפות דיעות קדומות ואפלייה.

בכל מה שקשור להורות מבחירה, שאינה פשוט נוצרת במגע מיני, ההסדרים הקיימים אינם תואמים את עקרון השוויון והערך החוקתי של כבוד האדם ואפלייתם של זוגות חד מיניים היא רק חלק מזה.

אז, לפי המדינה, מי עוד לא ראוי להיות הורה?

ההסדרים להורות הפועלים בשם "טובת הילד" מפלים יותר ממגזר אחד באוכלוסייה. שימו לב, אולי גם אתם כלולים ב"רשימה השחורה"…

מעמד משפחתי-  המדינה אינה מעוניינת שאנשים שאינם חיים בזוגיות יהיו הורים. איך יודעים את זה? כי חוק האימוץ מגדיר כי יחידנים, אנשים שאינם בזוגיות, יבואו בחשבון כמאמצים רק כאפשרות ב' ורק בתנאים. (נשוי להורה מאמץ או קרוב של הילד שהוריו נפטרו). בכל דרך אחרת, אין בחוק אפשרות שרווקים יאמצו ילדים. גם חוק הפונדקאות אינו שמח עם יחידנים והוא מגדיל ומפלה גברים יחידנים גם על פני נשים יחידניות.

גיל-  המדינה אינה מעוניינת בהורים מבוגרים. איך יודעים את זה? כי החוק הגדיר שבין המאמץ לבין המאומץ יפרידו מינימום 18 שנים אך השירות למען הילד (הגוף האחראי במשרד הרווחה על אימוץ ילדים) קבע עצמאית כי יש גם פער מקסימום לפיו לא יאופשר אימוץ ע"י הורים כשפער הגילאים בין המאמצים לבין המועמד לאימוץ יגדל על 43 שנים. כלומר, בפועל, אנשים שגילם מעל 43 לא יאושרו לאמץ תינוק עד גיל שנתיים במדינת ישראל.

מוגבלות- מדינת ישראל מבקשת מאיתנו, אזרחיה, שלא נפלה את המוגבלים פיזית או נפשית היא מבקשת מאיתנו לראות מעבר למוגבלות את יכולותיהם ולנהוג בהם כבכל אדם. אבל בכל הנוגע להורות דעתה של המדינה אחרת לגמרי. איך יודעים את זה? כי כל המוסדות המטפלים באנשים עם מוגבלות בנויים בצורה של הפרדה מינית כדי למנוע רביה. כי כדי לעבור טיפולי פוריות נדרשים המוגבלים פיזית או נפשית להביא אישור מסוגלות הורית וכי חוק האימוץ דורש שהורים מאמצים יהיו בעלי בריאות תקינה.

דת – המדינה אינה מעוניינת בעירוב דתות. איך יודעים את זה? כי המדינה הגדירה בחוק שאסור אימוץ של בני דת אחרת מזו של המאמצים, כי הורים שאימצו ילדים מחוץ למדינה באימוץ בין מדינתי (המוסדר אף הוא בחוק) נדרשו להעביר את הילד גיור ולא רק למול אותו, גם אם מדובר היה בתינוק רך בימים שגדל אצל הוריו מימיו הראשונים. כי הורים שהביאו ילד מפונדקאית שאינה יהודיה נדרשו לגייר את התינוק, גם אם הזרע והביצית שייכים לשני הורים יהודיים, והפונדקאית מעצם שמה, רק נשאה את העובר ברחמה.

יחד איתם גם אנשים שהכנסתם נמוכה, שהשכלתם בסיסית ועוד.

האם אלו דרישות המתבקשות מאופיו של התפקיד?

המדינה טוענת כי כל הדרישות קיימות כדי לשמור על טובת הילד אך התשובה אינה מספקת:

ההסדרים הקיימים המדירים קבוצות שונות נעדרים בסיס מחקרי מבחינת טובת הילד. אין ולו מחקר אחד שהוכיח כי הורים השייכים לאחת הקבוצות הרשומות ב"רשימה השחורה" כאן למעלה, כמו משפחות חד מיניות, שאינם יכולים להיות הורים טובים ממש כמו "איש ואשתו יחד" שהם האידיאל המוגדר בחוק. ולכן, אין מדובר ב"דרישת סף" לגיטימית ל"טובת הילד", אלא דרישה מפלה שמציפה איים של אפלייה ושל דעות קדומות נגד קבוצות שלמות באוכלוסייה, אותן רואה המדינה כחריגות וכ"מטען" על כתפיה.