נקודת השוויון

סיפור שהיה כך היה…

הזמן: שעת לילה מאוחרת, 1966.

המקום: חדר השירותים בתחנת הדלק בעיירה טסקיגי, מדינת אלבמה, ארה"ב.

הדמויות: מרווין, בן 69, אחראי המשמרת בתחנת הדלק.

סמי, סטודנט בן 22 וחייל משוחרר מחיל הים האמריקאי (Navy).

העלילה: סמי, מגיע אל תחנת הדלק ומבקש להיכנס אל חדר הנוחיות. הוא עומד בפני הדלת הסגורה, עיניו נתקלות בשלט על הדלת והוא עוצר לרגע. Whites only  כתוב שם, "ללבנים בלבד". סמי מעיף מבט מהיר במראה ודמותו השחורה נשקפת בה. הוא פוסע אל עבר הדלת, זקף, כאשר מאחוריו מופיע  מרווין ובידו רובה.  סמי מסתובב אליו והשניים עומדים זה מול זה מתוחים, כמו בדו קרב. מרוויון אוסר על סמי להיכנס אל חדר השירותים. Whites only הוא אומר ביובש. סמי יאנג מתקדם אל הדלת. Whites only.  הוא חוזר ומתריע.

חילופי מילים שקטות בין השניים. מתח באוויר.

לפתע מסתובב סמי יאנג, ומתחיל לרוץ אל עבר תחנת האוטובוס הקרובה. אוטובוס עומד בה. הוא רץ אל עבר האוטובוס, אך לא מספיק לעלות עליו.

ירייה מפלחת את האוויר ואחריה ירייה נוספת. יונים מעופפות.

תמונת הסיום: גופתו של סמי יאנג ג'וניור מוטלת על הקרקע, מרוויון סגרסט עומד כ 80 מטר ממנה, רובהו בידו. מחייך.

זאת היתה יכולה להיות סצנה מסרט, אך מדובר בסיפור אמיתי, שהיה תחילתו של מאבק מתמשך, כואב, בארה"ב.

סמי יאנג ג'וניור, היה סטודנט שחור, יליד אלבמה, חייל משוחרר מחיל הים האמריקאי, ששב חודשים ספורים קודם לכן משירות קשה בויאטנם. עדיין כואב את המראות הקשים של חיילים כמוהו, שחורים אמריקאים שנלחמו לצידו בצו המדינה,  החליט שלא לשתוק יותר מול העוול הנורא שבאי השוויון כלפי אותם שחורים, בתוך ארה"ב עצמה והצטרף ל SNCC: Student Non Violent Coordinate Committee ארגון סטודנטים שארגן משלחות אל דרום ארה"ב, במטרה לעודד את האזרחים שחורי העור להצביע במערכת הבחירות.

סמי יאנג ג'וניור, בהיותו בן אלבמה, נשלח אל העיירה טסקיגי, במחוז מייקון, בו 80% מהתושבים שחורי עור. רק אחד מכל חמישה תושבים הוא לבן, ועדיין, חוקי הדרום שולטים בו ביד רמה.

כאן המקום לציין כי כבר כמאה שנה קודם לכן, בשנת 1865 נחתמה הצהרת האמנסיפציה האמריקאית, המורה על שחרור כללי של כל העבדים בכל מדינות ארה"ב (יוזמה של הנשיא האמריקאי לינקולן) ולכאורה, אמורים התושבים שחורי העור להצביע ככולם. אך בפועל, מדינות רבות בעיקר בדרום ארה"ב המשיכו להתנהל תחת מערכת חוקים משלהם הכוללת הפרדה גזעית מוחלטת במרחב הציבורי, בתחבורה הציבורית (שחורים יושבים בחלק האחורי) במדרכות בבתי הספר ואפילו בחדרי השירותים (חוקי ג'ים קרואו- על שם כינוי גנאי לאפרו אמריקאים). ותחת הכותרת "נפרד אבל שווה" מותר לשחורי העור להצביע, אך אם אכן יעזו לעשות זאת, ימצאו אותם בני משפחותיהם תלויים על עץ, שרופים או שהם ייעלמו כלא היו.

סמי יאנג ג'וניור הבין ככל הנראה את רוח הדברים במהלך חילופי הדברים בינו ובין אחראי המשמרת, הבין וניסה לנוס על חייו. אך חייו של צעיר שחור לא היו שווים הרבה במקום הזה, בזמן הזה, ושתי יריות סיימו את חייו, שם, בתחנת הדלק, בכניסה לחדר השירותים.

החלק המעניין יותר הוא כמובן מה שלא קרה מיד אחר כך: מרווין סגרסט לא נעצר ולא הועמד לדין.  עדותו של נהג האוטובוס נגנזה ומרווין סגרסט בילה את הימים הבאים בחברת משפחתו. רק לאחר שהעיירה טסקיגי הפכה מוקד להפגנות סוערות של פעילום חברתיים הובא סגרסט למעצר והועמד לדין.

את המשפט העבירו לעיר אחרת באלבמה (הרחק מעיני הציבור) וכך, בבית המשפט של אופליקה, בפני שופט לבן וחבר מושבעים לבן כולו, הובא סגרסט לדין ושוחרר כעבור זמן קצר, חף מכל אשמה.

סמי יאנג ג'וניור הפך לסטודנט הראשון שנרצח במאבק לשוויון הזכויות בארה"ב וסיפורו סופר בקצרה אפילו בעיתונות העברית של התקופה.

מיותר ובזוי ככל שהיה הרצח, השפעתו הדהדה, וחודשים לאחר מכן התמנה השריף השחור הראשון לעיירה טסקיגי, ושחורים החלו לאייש משרות בכירות בהנהגת המדינה.

סיפורו של סמי יאנג ג'וניור ושל המשפט הלא צודק שנעשה ברוצחו מרווין סגרסט פורסם בספר שיצא לאור בשנת 1999.

וכדרכם של הסיפורים הגדולים שרק המציאות יודעת לייצר, הסופרת, פעילה חברתית, לסבית מוצהרת לוחמת זכויות לקהילה הגאה, מרצה בכירה הפועלת לקידום שוויון השחורים בארה"ב, היא מב סגרסט, בת דודתו של הרוצח, שגדלה גם היא בטסקיגי, אלבמה, ואשר ספגה גם היא את רוח ההפרדה, אך לא הסכימה להכנע לה.

יכולתי לעצור כאן, לתת לכם/ן לחשוב קצת לבד על הסיפור הזה, על סטודנט שחור שנרצח בחשכת הליל ולסיים במשפט שהתחלתי בו: סיפור שהיה כך היה… אבל, לא.

בואו נחשוב קצת על דברים אחרים:

על ילדים וילדות במדינת ישראל שבכל פתיחת שנת לימודים אינם משובצים בכיתות עם ילדים אחרים, ישראלים, עד שתמצא מסגרת מתאימה שתסכים לקבל אותם, ורק אותם, לשורותיה, רק בשל מוצא משפחתם מאתיופיה.

על בני אדם בישראל, הנדרשים לנסוע רק בחלקו האחורי של האוטובוס, או לעבור מדרכה כאשר גבר הולך מולם ברחוב, רק בשל היותן נשים חרדיות, רק בשל מינן.

על נשים בישראל, הנדרשות לעבור בדיקת מסוגלות הורית לפני טיפולי פוריות ולקבל חוות דעת מעובדת סוציאלית, בעוד יתר הנשים אינן נדרשות לכך כלל, רק בשל נטייתן המינית, רק בשל היותן לסביות.

אני בעיקר רוצה שנחשוב. כי אם נחשוב על אי שוויון, רק אז נוכל להבין את המחיר העצום שהחברה שלנו משלמת על היעדרו.

שוויון היא שפה, צריך ללמוד לדבר אותה. ואין זמן טוב יותר להתחיל.